אז מתי אמרת שאתם הולכים?

מספרים שאחד הדברים הראשונים שעשה דיוגינס כשעבר לגור בתוך חבית, זה לגלגל אותה בחורף למקום הכי קר שהוא הכיר. בזמנו, זה היה צמוד לאבני השיש של מקדשי האלים. כנראה שזה גם מה שהפעיל אותנו. חורף, ישראל, אולי ירד שלג. אנחנו בירושלים. צריכים להמשיך דרומה. אז דרום הר חברון. מה לא נעשה כדי לחנות בשלג. כך, לגמרי במקרה, חנינו על גבעה תמימה, סמוך לישוב אביגייל, ולעברינו מתקרבת סערה. עם שלג.

ישוב אביגייל, למי שלא מכיר נמצא מעט דרומית לחברון.

״שלום עליכם?״

״שלום, אנחנו מחפשים לחנות פה ללילה, אולי…״,

״כן?... כן… למה לא תכנסו. דרך השער.״

״לא. לא. אנחנו מעדיפים בפתוח״.

״שם. איפה שהטנדר הלבן. שם. זה המנהל, תשאל אותם.״

חנינו בראש גבעונת כך שאם יושבים על המיטה מהחלונות מצד ימין אנחנו צופים על הישוב אביגייל ומהחלונות מצד שמאל צופה עלינו מאהל בדואי, מתוך ואדי קטן עם צמחייה מדברית דלילה, שעוד יום או אולי לילה יהפוך למושלג. מקום טוב באמצע.

״שלום״

החלון נפתח.

״שלום״

מהמכשיר קשר בקע שידור.

״שלום, אנחנו מתכוונים לחנות פה בלילה. זה… איך זה נשמע לכם?״

״אה? אה כן. כן. זה לא קשור אלינו.״

החלון נסגר והרוח מתחזקת.

אנחנו איגור ואנה, זוג מהגרים מאוקריינה, אנה צלמת, אני מתכנת. שכרנו משאית ואנחנו מסתובבים. בשבילנו, לקום בבוקר לתוך ואדי מלא שלג, דורך על מקום נוסטלגי אי שם עמוק בלב.

במהרה, הופיעו שכנים חייכניים. היו אלו מתיישבי אביגייל.

״מה אתם פה?״

״כן, נשאר רק ללילה ונמשיך.״

״מה? ולא תשארו לשלג?״

״שלג. כן אתם חושבים שירד פה שלג?״

״אבל לא היום, מחר״

״אה מחר, אה טוב אז אולי גם מחר.״ כך זה כשאתה יכול לגלגל את הבית שלך ממקום למקום.

״אבל, אולי… אולי כדאי שתרדו קצת מראש הגבעה. כי… כי הרוח פה, אתם יודעים, יכולה להיות מאוד חזקה. פעם אפילו העיפה פה גג.״

״לא? רוח? אנחנו שתיים עשרה טון משאית. רוח לא תפיל אותנו.״

״כן? טוב. אם תצטרכו משהו, אנחנו שם. לילה טוב.״

״לילה טוב.״

למחרת הופיעה רכב צבאי. אחד גבוהה ושניים קטנים.

״או, זה סטארטאפ. אני אומר לך, מאז שאני פה, היו לי לפחות איזה שלושה רעיונות חדשים לסטארטאפ. רגע ואתה גר פה? לא התכוונו להפריע לקטע הרומנטי.״

״כן, אנחנו מחכים לשלג.״

״שלג? למה לא. באמת יפה פה. אבל תאמינו לי, אני כבר ניהלתי חברה או שתיים. רעיונות יש בשפע. צריך לדעת גם להצליח. רק אולי… אולי כדאי לך קצת להזיז את המשאית, שלא תשקע בבוץ.״

״כן? בסדר.״

ומאחורה מתעבים עננים.

מאוחר יותר הגיעו הפלסטינים. שניים יצאו מהרכב, אחד ערבי והשני אירופאי עם חולצת Jerusalem.

״שלום.״

הם התחילו לצלם את המשאית.

״שלום. אתם רוצים אולי להציץ בפנים?״

״what did he say? He said that we can look inside?"

"ווי אר אונלי ואן מור דיי הייר, ווי אר וואיטינג פור דה סנוו."

האירופאי צחק.

בערב התחילה סערה. חבית של שתיים עשרה טון לא מתגלגלת בקלות.

זה היה בסביבות עשר בלילה שהופיע רכב. הוא צפר פעמיים וריצד את הפנסים.

״שלום?״

״התיישבתם פה?״

״כן, כמה ימים. באנו לראות את השלג. ונזוז.״

״למה? לא. תשארו. אנחנו דווקא רוצים שתשארו. חכה… קח.״

נסע. שתי חבילות סלארי פרימיום. ליצוא. לרוסיה.

המהירות החריגה בה התנהלה השיחה נראתה לי חשודה, ובדמיוני ניסיתי לתת לה הגיון. ודימיוני צייר לי, קו שוחות, אי שם על גבול אוקריינה, מתוכה מזדחל בגבורה חייל אוקרייני, עם שתי חבילות סלארי. אנחנו פה רק עד מחר. באנו לראות את השלג. כן? למה לא? אנחנו דווקא רוצים שתשארו. קריצה וזחילה מהירה לאחור. מהירות שכזאת.

הגבעה ליד אביגייל אומנם לא אוקריינה ולא מקדש אלים, אבל תהיה ראוייה למקום הכבוד של המקום הכי קר שאליו התגלגלנו. המקום הכי קר, כך בוודאי גם גילה דיוגינוס, הוא כנראה מהמקומות הבודדים, בהם אף אחד לא יגיד לך שאתה צריך ללכת.

מפה זה רק ילך ויתחמם.