מה מראה לי החושך? (חלק א)

יותר מאשר נטיית הלב שלי, נדמה שלדבר על חושך בפני עצמו מזמן את סגנון הכתיבה האישי. השליטה של המבט האוביקטיבי במרחב המואר מפנה את מקומה למבט סובייקטיבי כשיורדת החשכה, לכן יש דימיון בין הניסיון שלי לתת קול לפרספקטיבת החושך לבין האפשרות שטקסט אישי שכזה יפעל את פועלו בשיח על המרחב הפוליטי. על כל פנים, אלך בדרכם של משוטטי חושך המפורסמים של אז, ברטון (Brettone), שרל בודלר (Charles Baudelaire), גיא דבור (Guy Debord); ושל עכשיו ביניהם, ניק דאן (Nick Dunn), שנטי סומרטוג׳גו (Shanti Sumartojo) ורבים אחרים.

בדומה להם אאמץ את סגנון הכתיבה היומני. מתוך חוויותי האישיות אנסה ״לשפוך אור״, אם להשתמש בהשאלה, על יחסי אור-וחושך במרחב האורבני בחברה הישראלית ואת הצל הפוליטי שיחסים אלו מטילים על המרחב.

Untitled, 2004

בתור ילדה פחדתי מהחושך. עד היום אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה ולא מסוגלת לעצום עיניים מרוב הפחד. הייתי משוכנעת שאם אעצום אותם אפילו לרגע כל יצורי הלילה המפחידים כמו שדים, ערפדים, מפלצות, רוחות ועכבישי ענק יצאו בהמוניהם מהמחבוא ויטרפו אותי. הייתי ילדה עם דמיון מאוד מפותח לכן כל רשרוש, חריקה, צל או אור מנצנץ מבעד לחלון היו הופכים לסוכני הכוחות האפלים. כך הייתי מבלה שעות במיטה, מבוהלת ומרותקת, מתבוננת בחשיכה עד הרגע בו היא הופכת לחיוורת ונעלמת עם בוא הבוקר. רק אז הייתי נרדמת. שכיחות סצינה אישית זו בחוויה האנושית, הפך את הפחד מהחושך לפרוטוטיפ בתודעה הקולקטיבית. כשאני משחזרת את הסצינה הזו, קשה לי לנתק אותה מתחושת הלבד שמלווה אותה, מהניתוק מהורי והמרחב הבטוח שהם יוצרים בשעות האור, ״ In developing practices and behaviours to respond to the darkness, children attempt to regain control over their experience of the unknown, and of the openness to the world that dark creates. The relative lack of power that children have in home, and over their experiences of darkness – at night children are ‘tucked-in’ and then abandoned to the dark by their parents – can again be understood as contributing to these fears.״ עבורי, וכך אני מאמינה גם בחווייה האנושית בכלל, תחושת הלבד והחושך באים יד ביד. גם ללא בירור סופי למקורו של פחד הלילה הקמאי, האור המלאכותי הפך לאמצעי הנפוץ ביותר למיגורו. אגב, לא רק בתרבות המערב, במאמרו של קומאר (Kumar) לדוגמה, יש ציטוט יפה של בילה (Bille) על הצורך באור בעולם הערבי: ״shadows and dark areas are thought of as places where the spirit (jinn) dwells and misfortune lurks, further suggesting the importance of orchestrating illumination and avoiding shadows in the house״

כעבור זמן כוח הדמיון החליף את הבדידות והקשר שלי עם הלילה הפך לסוג של רומן. הרומן שרק הלך והתחזק כשנפתחה דרכי לשוטטות. בילדותי, גרנו ביישוב נידח בצ׳וקוטקה, בצפון רוסיה, אליו עברה המשפחה שלי, במעין רילוקיישן סובייטי. היישוב היה מוקף במדבר של שלג והרים, והתאפיין בשעות חשיכה ארוכות בחורף ובלילות לבנים בקיץ. זה היה גן עדן לילדים אבודים. כבר אז התחלתי לפתח את הרגלי השוטטות שלי, בדגש על ללכת לאיבוד. כפי שכותב בנימין (Benjamin) ״ Not to find one’s way in a city may well be uninteresting and banal. It requires ignorance—nothing more. But to lose oneself in a city—as one loses oneself in a forest—that calls for quite a different schooling״. זו הייתה דרכי ללמוד את העולם, ללכת, להיחשף למראות, להתמודד עם סיטואציות ולפגוש עולמות חדשים. בתור ילדה הייתי משוחררת מכללי המשחק של מבוגרים וממשטור ההתנהגות הרצויה במרחב העירוני. הייתי קובעת לעצמי את האופן בו אני הולכת, רצה, מקפצת או נשארת במקום לפרק זמן ממושך. הייתי קובעת לאן אני יכולה או לא יכולה להיכנס, האם להסתנן לבניין תעשייה או להתגנב לבית מגורים נטוש.

היום, כבר מעל 20 שנה אני חייה בישראל, וגם בה המשיך הרומן שלי עם הלילה אך הפעם כצלמת ויוצרת. בתיווכה של המצלמה או בשירותה, נפתח אלי המרחב העירוני על שלל אפשרויותיו דווקא בחושך, כפי שכותבת סומרטוז׳ו (Sumartojo), ״one of the feelings that darkness often kindles is precisely this sense of uncertainty, but that rather than treat this as risk, threat or danger, we might instead understand it as possibility and creativity.״ הלילות יצרו עבורי מקום וזמן יחודיים להווייה בתוך המרחב העירוני הזר והחדש, כפי שכותב דאן בספרו על העיר הלילית, ״For me the escape of daily roles and responsibilities is to enter the melding city, slowly but perceptibly shifting its composition and character in the play of shadows. This place and time enables both the meditation on and mediation with the nocturnal city״ עם זאת, אתוודה ואומר, שכצלמת דלת-אמצעיים, לעולם לא השתלבתי בקצב החיים הקפיטליסטי של אור היום ממנו דאן מנסה להשתחרר בשיטוטיו הליליים. עבורי הלילה היה דווקא אפשרות של יצירה, המרחב העירוני היה למעבדה של רעיונות והחושך סטודיו צילום חסר גבולות.

למרות ואולי בגלל זאת, הייתי רגישה במיוחד לשינויי האור ״הקטנים״ שהתחוללו במרחב העירוני שסביבי, שינויים שכך למדתי שייכים למגמה ארוכת שנים להפיכת הלילה להמשכו של היום. המניע של ביטול החושך במרחב העירוני בישראל אומנם ניזון ממגמות ״חיצוניות״ כמו התעצמות הרוח הקפיטליסטית והניאו-ליברליזם, או מאחיזת השליטה הקולוניאליסטית, אך בשורשו קשור לפתולוגייה הנפשית שמפעיל הפחד הקמאי בחברה המערבית והישראלית בפרט, כפי שטניזאקי (Tanizaki) כותב בתחילת המאה העשרים במסה על חשיבותו של החושך בעיצוב היפני ״The progressive Westerner is determined always to better his lot. From candle to oil lamp, oil lamp to gaslight, gaslight to electric light – his quest for a brighter light never ceases, he spares no pains to eradicate even the minutest shadow.

יפו 2019-2012

שיטוטי ביפו לא התבטאו בתנועת הרגליים בלבד, בשנים אלו הספקתי להעביר את ביתי מנדל״ן אחד למשנהו, ובכך להעמיק את שהותי ברוב שכונותיה של יפו. ואל אף המרחק הקצר, לכל שכונה, כך למדתי, מאפיינים משלה ואיתם יחסי אור-חושך יחודיים לה.

״איגור עם ענן״, 2014

האמירה על יפו שהיא במגמת שינוי, היא אחת השחוקות כבר לפחות מאה שנה. עם זאת, שכונת ״לב יפו״, רחוב שבטי ישראל, בשנת 2014, הייתה קו התפר בין יפו הישנה לזאת ״המתחדשת״ בשכונות הצפוניות הסמוכות לתל אביב, מתחם נגה ושוק הפשפשים. תאוצת הנדל״ן, מתחמי המגורים הסגורים, ורוח הזמן, ריככו את המוניטין הערבי של יפו ופתחו אותה כאפשרות זולה למגורים עבור האוכלוסיה התל אביבית. בגינה הציבורית ברחוב מיכאלנג׳לו לא הרחק מביתינו, המאבק על קו הגבול התבטא בעיקר בתאורה. ניסיון העירייה לייצר שטחי ציבור פתוחים ״מזמינים״ לטובת האוכלוסיה החדשה באה על חשבון הפינות החשוכות ששימשו כחצר האחורית של האוכלוסייה הערבית. אלקוט (Ellcott) במאמרו על הצד האפל של פרוייקט הנאורות מספר על החוק הגזעני שהנהיגה ניו יורק בשנת 1713 ומשטר את תנועת העבדים האפריקאים והאינדיאנים במרחב העירוני בשעות החושך, ״No Negro or Indian Slave above the age of 14 years do presume to be or appear in any of the streets’ of New York City ‘in the night time above one hour after sunset without a lanthorn and a lighted candle" . בעיניי האוכלוסייה הערבית ביפו, לתאורת הגינה היה ניחוח גזעני דומה. לשמחתם ולשמחתי, באותה תקופה, קצב החלפת הפנסים של עובדי העירייה לא עמד בקצב שבירתם.

התמונה ״איגור עם ענן״ צולמה ברחוב שבטי ישראל, לא הרחק ממקום מגורינו. כשחשבתי על מה לכתוב, ביחס לאור וחושך, מצאתי את עצמי שוקעת אל תוך האורות הכתומים של פנסי הרחוב. הותקפתי בתחושת נוסטלגיה ליפו, כמו שהכרתי אותה אז, ובמיוחד לאווירת ערב נעימה עם האורות המנומנמים הצובעים את הרחובות בכתום ג'ינג'י ועדיין שומרים על הדיסקרטיות של מי שהולך בתוכם. חומר פלסטי לבן המשמש לעטיפה וריפוד של מכשירי חשמל חדשים נאסף ומושלך אל הזבל, פעולה יומיומית שהייתה ודאי נשארת בצל אילולא מכת הפלאש שהפיחה בו חיים חדשים. האור הלבן מילא את החומר הפלסטי, בלע את האדם בתוכו וייצר משהו שלישי, תוצר היברידי, ענן אור עם רגליים או שמא פנים לבנות מחייכות. הדמות הזאת, עם הזחיחות שלה, עם הנוכחות החריגה שלה עם הלובן הטהור שלה, מצליחה לתפוס מרוח הג׳נטריפיקציה שחדרה אל יפו. האם המטמורפוזה הרגעית שנוצרה בתמונה משקפת משהו מדמותינו באור היום, על כך אין לי תשובה, מה שבטוח שהתהלכה דווקא ברחובותיה המוחשכים של יפו.