בפאתי אביב

בארוגות עוד יש שחוגגים את פריחתם המאוחרת, ניזונים ממחברים וצינורות, אדישים להלכי הרוח של תורת הגמול. אצלינו, גבול מדבר, והקיץ מקדים להתארך בסתמיות. כעת שהבל מהביל מזדחל מעל גבעות החול, מתעורר געגוע לאביב. כמו לחצב, שאת רוב גלגול חייו מבלה בצל תפרחתו המיובשת, עולה וצפה הנוסטלגייה לכוח הפרץ שהיה.

שיח הרותם גועש מתוך בית לבנים ישן. כלניות, באדום חצוף מערערות על המוסכם בכל מפת צבעים, חוצצות בין הירוק והכחול. ושניים, עם ציוד צילום, ונטייה קלה לאשלייה. מתעקשים על כך שהם הם, בקעו מתוך האדמה. כמו בציור אוטופיסטי שראיתי פעם מאחורי כיסא המנכ״ל: פלנטות כוכבים קטנות מספיק למידותיו של האדם, בין חלקן מחברת רכבת הקיטור. שני אנשים על כוכב אחד מרוחק, בידיהם דיאונים, כלל לא ברור עם הרגע נחתו או שמתכוננים להמריא. היה גם ילד אחד, אשר עמד והרהר ממושכות על צורת החיים במשאית, ואז שאל מתוך מה שהרגיש לו לב ליבו של הפרדוקס: ״אבל, איך? איך אתם משיגים אוכל?״

״מה זאת אומרת,״ עניתי לו, אפוף ודאי שובבות אביבית, ״מהמכולת.״

היום בפרספקטיבה מפוקחת, אני מתחרט על הנטייה שלי לקמץ בעזרת השם.